החלטה בתיק ע"א 8090/03

בפניי בקשה לחילוט ערבות בנקאית שהופקדה בתיק זה.

הבקשה הוגשה בהמשך להחלטת בית המשפט (כב' השופטת מ' נאור) מיום 29.4.04, בה ניתן צו זמני לבקשת המערער, המונע בנייה על ידי המשיבים. מתן הצו הותנה בערבות לנזקי המשיבים, בסך של 300,000 ש"ח, להבטחת כל נזק שעלול להיגרם למשיבים. ביום 21.5.04 ניתנה על ידי בית המשפט החלטה המצמצמת את צו המניעה, ומתירה בנייה במרתף ובקומת הקרקע שבמקום. בהמשך לכך, הסתיים הדיון בערעור בפסק דין, שניתן ביום 24.6.04.

אין בין הצדדים מחלוקת, כי על הערבות הבנקאית חלות הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הנוגעות להפקדת ערבון להבטחת נזקים כתוצאה מסעד זמני, ולחילוטו. עם זאת, הצדדים חלוקים ביניהם בשורה של עניינים. אדון במחלוקות העיקריות, ובהתאם לכך, אכריע בשאלת הסעד שנתבקש על ידי המשיבים.

1.        פקיעת הצו הזמני. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם פקע הצו הזמני שניתן על ידי בית המשפט, אם לאו. עיקרה של מחלוקת זו מתמקד בטענת המערער, לפיה לאמיתו של דבר לא דחה בית המשפט את הערעור שהוגש, ומכאן כי הצו הזמני שניתן עומד, עדין, על כנו.

אין לי צורך לדון בשאלה האם נדחה הערעור אם לאו, שכן בין אם נדחה ובין אם לא, דרישת הפיצוי של המשיבים מבוססת על נזקים שנגרמו בין המועד בו ניתן הצו הזמני המקורי (29.4.04), לבין מועד בו החליט בית המשפט על צמצום הצו הזמני האמור (21.5.04). יש להוסיף ולהעיר, כי על פי הוראת תקנה 370 (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, סעד זמני עשוי לפקוע, בין השאר, "עם ביטולו על ידי בית המשפט". לא יכולה להיות מחלוקת, כי ההחלטה על צמצום הצו הזמני המקורי מהווה ביטולו החלקי, וככל שהצו, בהיקפו המקורי, בוטל, הרי שהערבות שהופקדה, וההתחייבות העצמית שניתנה, מכסות את הנזקים שנגרמו בשל הצו בנוסחו המקורי. מכאן, כי טענת המערער בנקודה זו נדחית, כבלתי רלוונטית להכרעה.

יש להוסיף, כי ביטולו החלקי של הצו הזמני המקורי ניתן על יסוד נימוק מרכזי, לפיו "... עולה, לכאורה, כי אין בסיס לטענת המערער, לפיה היקף המרתף בהכרח יקבע את היקף ניצול זכויות הבנייה בבית כולו". טענה זו שימשה יסוד לבקשת המערער לצו זמני, בו נטען כי שטח הקומות העליונות חייב להיות זהה לשטח המרתף, ולפיכך יש לעצור את בניית המרתף, שכן זו חורצת את שטח הקומות שמעליה. גם מכך עולה, כי המדובר בביטול, ולו חלקי, של הצו המקורי שניתן, וממילא המדובר בפקיעת סעד זמני, אשר מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי על יסוד הערבות הבנקאית שהופקדה.

עוד יש להעיר, כי התקנות מכירות בכך, שייתכן חילוט ערבון גם בטרם ניתן פסק הדין. תקנה 371(א) מורה במפורש, כי צו בדבר חילוט הערבון יכול שיינתן "בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו". גם מכך עולה, כי אין בהכרח חשיבות לשאלה האם בפסק הדין נתקבל חלק מן הערעור אם לאו.

2.        האם הבקשה לצו מניעה היתה סבירה? כפי שכבר נאמר, לכתחילה ניתן צו מניעה גורף, אשר אסר על כל עבודות בנייה בחלקת המריבה. לאחר בקשה לעיון חוזר מטעם המשיבים, צומצם הצו, בהחלטה הנזכרת לעיל. מן הטעמים שניתנו בהחלטה מיום 21.5.04 עולה כי בית המשפט קבע כי אין יסוד לכאורה לטענת המערער, אשר שימשה בסיס לצו המקורי שניתן, לפיה היקף המרתף יקבע בהכרח את היקף ניצול זכויות הבניה בבית כולו. מתברר מן ההחלטה, כי לתגובה שהגיש המערער עצמו בהקשר זה צורף מכתב של מי שהוצגה כיו"ר (לשעבר) של ועדת ערר מחוזית בתל אביב, ולפיה "שיעור הבניה הקבוע לכל קומה הוא השיעור המירבי. אין חובה ששתי הקומות יהיו שוות בשטחן, ובלבד שאף אחת מהן לא תחרוג בשטחה מ - 18% משטח המגרש". גם על רקע זה ביטל בית המשפט חלקית את הצו הזמני שנתן לכתחילה. נראה, כי במצב זה עולה כי מלכתחילה לא היה בסיס לטענת המערער בנקודה זו, ומכאן כי לא היה בסיס סביר לבקשה לצו מניעה גורף, שיחול גם על המרתף וגם על הקומה הראשונה במבנה. אין ביד המערער כדי להצביע על סבירותה של בקשתו בנקודה זו, ועל כן אני קובע, כי יסוד זה בתקנה 371 מתקיים.

3.        חוקיות היתר הבנייה. לטענת המשיב, היתר הבנייה שניתן למשיבים אינו חוקי, ועל כן אין המשיבים יכולים ממילא לבצע את הבנייה. יש לדחות טענה זו, שכן אינה רלוונטית להתדיינות זו. מן הבקשה לסעד זמני עולה, כי זו אינה מבוססת על טענה בדבר אי חוקיות היתר הבניה. אדרבא, צויין בה (סעיף 16), כי המבקש נקט בהליכים שונים לעניין ההיתר, אך ההליך שנקט נדחה. במצב זה, עמד המבקש על כך שהצו המבוקש מיועד להגן על זכויותיו הקנייניות (סעיף 16 הנ"ל). כך מצויין גם בפתח הבקשה, בה מודגש כי "הסעד המבוקש נועד להגן על זכות הקניין של המבקש....". במצב זה, נושא חוקיות ההיתר לא עמד לבחינה במסגרת התדיינות זו, והנושא היחיד שעמד לדיון היה זכויותיהם של בעלי הדין בקרקע.

יש להעיר, כי משעה שההליכים המינהליים בעניין ההיתר נדחו, ולא ננקטו הליכים משפטיים נוספים בקשר לכך, מוחזק ההיתר כתקין. איני סבור כי ההתדיינות הנוכחית היא מסגרת מתאימה או ראויה לעורר בה נושא זה. מקומן של טענות המערער בנושא זה בפורום אחר, אם וככל שימצא לכך מקום, ומובן שאיני מחווה דעה בטענות האמורות, אם וככל שיועלו.

4.        הוכחת הנזק. שני ראשי נזק עיקריים נטענים על ידי המשיבים. האחד נוגע לעצירת עבודות במקום, בין הימים 9.5.04 עד 21.5.04, ולכך שהמשיבים נדרשו לשלם, בגין עובדה זו, דמי בטלה לקבלן הבניין ששכרו לבצע את העבודות עבורם. ראש הנזק השני נוגע להוצאות שונות שהוציאו, לטענתם, בשל הצו המקורי שהוצא.

תקנה 371(א) לתקנות קובעת, כי "חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם." חרף זאת, נקבע בפסיקה כי לבית המשפט נתון שיקול דעת בחילוט הערבון, וכי "...על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק" (דברי כב' השופט טירקל ברע"א 93/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל בע"מ דינים עליון סד 393). האם עמדו המשיבים בנטל זה?

(א) טוען המערער כי לא הוכחה במידה הנדרשת ההתקשרות הנטענת שבין המשיבים ובין הקבלן שנשכר לבצע את עבודות הבנייה. מעיון בנספחים לבקשת החילוט, בהם מצויה ההתקשרות האמורה, עולה כי יש בה מסויימות וגמירות דעת במידה מספקת, וכי אין יסוד לטענה כי לא הוכח קשר חוזי בין הצדדים. 

המערער מוסיף וטוען, כי מי שנחזה להיות הקבלן אשר נקשר בחוזה עם המשיבים, אינו הקבלן האמיתי, ובפועל אדם אחר הוא הקבלן. לביסוס טענה זו, ביקש המערער להגיש תצהיר לבית המשפט, מטעמו של הקבלן "האמיתי". דא עקא, המשיבים צירפו בתגובה שאיפשרתי להם להגיש תלוש שכר של הקבלן ה"אמיתי", וממנו עולה כי הלה הינו עובד של הקבלן הרשום במסמכי ההתקשרות שצורפו. בכך, נשמט היסוד גם לטענה זו של המערער, והיא נדחית.

אשר לטענה כי ההסכם שצורף בין המשיבים ובין הקבלן מתייחס לבנייה בקדימה, ולא בהרצליה, שם מצויה חלקת המריבה, הרי שמעיון בחומר עולה בבירור כי ההסכם מתייחס לבנייה ברחוב מודיעין 30 בהרצליה. בשולי אחד הנספחים להסכם, אשר ככל הנראה נלקח מהתקשרות אחרת, קיימת התייחסות בודדת לישוב קדימה, אך זו מתגמדת נוכח התייחסויות רבות, ובולטות, לכך שההתקשרות מתייחסת לבנייה בהרצליה. גם טענה זו נדחית, אפוא.

גם גורלה של הטענה בדבר שטח הבנייה על פי ההסכם (450 מ"ר), החורג לפי הטענה מזה שבהיתר הבנייה, אינו טוב יותר, שכן מתגובת המשיבים עולה כי השטח שבהסכם כולל שטחים אשר ההיתר כלל לא מתייחס אליהם (כמו שטח הגג). תשובה זו סבירה היא, בנסיבות העניין. לפיכך, אף טענה זו נדחית.

יש להעיר, בנוסף לכל אלה, כי אין המערער חולק על כך שבוצעו עבודות בנייה במקום, הופסקו בעקבות הצו המקורי שניתן, וחזרו לאחר שצו זה צומצם. האם יתכן שבוצעו עבודות אלה על ידי קבלן שלא במסגרת של התקשרות, כזו או אחרת? האם יתכן שהן בוצעו בלא שניטלה כלפי הקבלן התחייבות כלשהי? אין בפי המערער תשובה משכנעת לשאלות אלה. אמור מעתה, כי גם על רקע זה דין טענות המערער בנקודה זו להידחות.

(ב) לטענת המערער, נטלו על עצמם המשיבים סיכון בלתי סביר בהתקשרות לביצוע הבנייה, למרות קיומם של הליכים משפטיים תלויים ועומדים בעניין. קשה לקבל טענה זו. כל עוד לא היה צו תקף שמנע התקשרות כאמור, אין בה כל דופי. אדרבא, הסיכון כי עצירת הפעולות מכוח ההתקשרות תפקע הוא הסיכון העיקרי אשר בגינו חוייב המערער להפקיד ערבון במקרה זה. פירוש טענתו זו הוא ריקון הערבון שהופקד מעיקר תכליתו, ומובן כי לכך אין מקום.

(ג) זכותו של הקבלן לתבוע פיצוי בגין ימי בטלה. לטענת המערער, אין בהסכם שצורף בין הצדדים כל התייחסות לזכותו האמורה של הקבלן. יש בטענה ממש. עם זאת, לבקשת החילוט צורפה דרישתו של הקבלן לקבלת פיצוי בגין ימי בטלה. אין לי כל יסוד לקבוע כי עצם בקשה זו אינה סבירה, או כי היא נוגדת את תנאי ההתקשרות בין הצדדים. אכן, כאשר הקבלן שנשכר לבצע עבודה הושבת מאונס, יש להניח כי הדבר גרם לו הפסדים הכרוכים בתשלום עבור שכר הפועלים העובדים עבורו ועבור כלי העבודה המשמשים אותו. תשלום על ימי הבטלה שנגרמו, בנסיבות אלה, הוא גם סביר כלכלית, על מנת למנוע את אבדן שירותיו של הקבלן, וגם עומד באמות מידה של הגינות ביחסי המסחר. אין למצוא, על כן, בעצם התשלום כל פגם.